וכשפתחתי את דלת ביתי לא האמנתי למראה עיניי, כי בפתח, עמדה פוליאנה.

וכשפתחתי את דלת ביתי, לא האמנתי למראה עיניי,

כי בפתח, עמדה פוליאנה.

פוליאנה…

עם כל האור והתום והטוב בעולם

משתקפים בעיני השקד שלה.

שיער ארוך וחיוך ביישני

ופיתה ביד,

כי היא נסעה שעתיים כדי לבוא ללמוד חשבון,

והיא קצת רעבה.

וכששאלתי אותה בתחילת המפגש

27 ועוד מה שווה 30,

היא הניחה את הפיתה והרימה אצבעות וספרה.

אצבע, אצבע, אצבע, אצבע.

ועוד ארבע.

עולה לכיתה ה’.

אז סיפרתי לה על מוכרת המסטיקים העסוקה,

ועל סבא חיבור שאהב להכין קרמבואים,

ולפתע נשמע בחדר קול גרגור עמוק.

נהמה של יגואר.

האוטו.

וסוף סוף,

אחרי שנים של נסיעה בניוטרל,

המוח של פוליאנה

שילב למהלך ראשון

בחשבון.

המשך השיעור היה נסיעה מטורפת.

דהירה קדימה לאורך עשרות ומאות

ואלפים וימים ושבועות וחודשים

שנבלעו תחת גלגלי הרכב הזה,

שפתאום שם גז.

אם לא הייתי רואה זאת במו עיניי, לא הייתי מאמינה.

פוליאנה הקטנה,

נהגת מירוץ אמיצה שכמותך.

תודה שבאת…