יש לי בן,
אמר האב.
התוכלי ללמד אותו לקרוא?…
והמדריכה לקריאה הסכימה.
שיעור אחר שיעור,
הם צללו לתוך עולם של סיפור.
יש לי סוד,
אמר האב.
סוד הכמוס עימי שנים.
אני לא יודע לקרוא.
התסכימי ללמד גם אותי?…
והמדריכה הסכימה.
וכך שכם אל שכם,
יושבים יחדיו,
בן ואב
זה בכיתה ב’,
זה עשורים מעליו,
ושומעים יחד סיפור
על יער גדול, ובית קטן,
והם צוחקים והם שמחים,
והם מגלים בפליאה ואהבה,
שאף פעם לא מאוחר מדי,
שתמיד יש תקווה.
והמדריכה
מביטה בהם,
ראש נוטה אל ראש,
לומדים בשחוק ושמחה,
ובעין אחת היא צוחקת,
ובעין שניה היא בוכה.