רבים מכנים אותה ”הקוסמת“, וכשמתוודעים לסיפורי ההצלחה שלה נדמה שאין ילד שלא תוכל ללמד. חמוטל שהינו, שרוב שנותיה ציירה ועבדה כגרפיקאית, מלמדת היום מורות ותיקות איך ללמד ילדים. מהו סוד הקסם שמדבר אל כל כך הרבה שלא הצליחו ללמוד בשיטות אחרות?
טל וייזל | צילום: הדס פרוש, פלאש 9
העובדה שחמוטל שהינו מעולם לא למדה הוראה וכיום היא מלמדת ילדים רבים ומנחילה את השיטה שפיתחה למורות מקצועיות רבות, אינה הפרדוקס היחיד בסיפור שלה. למרות שהיא מלמדת ילדים חשבון, כילדה היא עצמה התקשתה מאוד בחשבון. בעיניה, זה כל הקסם.
”כשמגיע אליי ילד אני מלמדת אותו כילד לילד, לא כמבוגר אל ילד. אף פעם לא גדלתי באמת, ובכמה מובנים פשוט נשארתי ילדה. אני לא צריכה לנסות לשחזר מה עובר על ילד, אני מלמדת אותו, בדיוק לפי מה שהוא מתוך היגיון של ילדים”, היא מסבירה בפשטות.
נס מהלך
”בלילה שבו נולדתי“, מספרת חמוטל, ”הצלתי ממוות ארבעה אנשים“. סבה וסבתה, חקלאים תושבי המושב מירון, נסעו להוריה של חמוטל שגרו באותה עת בבני ברק כדי לשמור על אחותה בזמן שאמה נוסעת ללדת אותה. למרות שתכננו לחזור למושב, הם החליטו להישאר ללון בבני ברק, כדי להספיק לראות את התינוקת החדשה לפני שובם צפונה. באותו לילה, הגיעו מחבלים שחצו את הגבול הצפוני והניחו מסביב לבית כמה מטעני חבלה.
באמצע הלילה הרעיד רעש עצום את בית המשפחה. חלקים מהבית נהרסו אבל שערה אחת משערות ראשם לא נפגעה מכיוון שבאורח נס הבית היה ריק. ”חדר השינה שלהם היה בקומה העליונה וההדף גרם לאלפי זכוכיות להתנפץ, המיטה והארון היו מחוררים. איש לא ידע שהם לא נמצאים ושבתם הצעירה לנה אצל אחד השכנים. “כך נכנסתי לעולם“, אומרת חמוטל בחיוך, ”פריצה דרמטית“.
כל זה קרה כשנתיים אחרי שנפל בנם בן העשרים במלחמת ההתשה. כשהייתה בת חמש, עברו הוריה למירון. ”הייתי ילדת טבע במלוא מובן המילה“, אומרת חמוטל ומביאה תוכיה חמודה מהחדר הסמוך שרוקדת על אצבעה ומפריחה נשיקות באוויר. ”הייתי אוספת כלבים משוטטים וחמורים, אוהבת סוסים, חתולים“. החלום ושברו, לדבריה, התרחש כשנכנסה לראשונה בשערי בית הספר.
ילדת טבע. חמוטל בילדותה
פיטר פן
”למדתי בממ“ד במירון כשאני זוכרת יותר את המסביב ולא את הלימוד בכיתה. ישבתי בכיתה הסתכלתי על החוץ ורציתי להיות שם. התעודה הייתה בסדר, כי יומיים לפני המבחן הייתי לומדת במרתון עם מחברת של מישהי ומצליחה. הייתי ילדה ממוצעת, קראתי המון ספרים, וידעתי לצייר ממש טוב. “שנאתי חשבון בכל נימי נפשי. לא הצלחתי להבין את ההיגיון של החשבון ולמה בכלל אני צריכה את זה. אחרי הבגרות בשלוש יחידות זרקתי את החשבון לפח ולא הצטערתי שלא עשיתי יותר. עד שחלפו השנים והגיע אליי פיטר פן“, היא מספרת ומתכוונת לילד שלמד אצלה. הכינויים לילדים שלומדים אצלה לקוחים מעולם האגדות.
”פיטר פן הוא ילד של היסטוריה שמכיר ארצות על בוריין. כשהוא הגיע וראיתי שהוא לא מבין כלום בחשבון, הבנתי מה הוא לא מבין כי הייתי שם. מהמקום שבו הייתי פעם ומהמקום שבו אני נמצאת היום אני מבינה מה הוא לא מבין, ומה צריך לעשות כדי שיבין“. בשירות הלאומי היא לימדה ילדים, דווקא שם היא הבינה שלעמוד מול כיתה זה לא המקום שלה: ”זו נראתה לי עבודה כל כך קשה ואיך אפשר לדייק עם שלושים ילדים? יש מורות שעושות עבודה נהדרת, אבל לא חשבתי שיש לי את המיומנות הנדרשת לעבודה טובה מול כיתה“. לאורך השנים היא לימדה ילדים בחוגי ציור וגרפיקה ולאט לאט, עם בקשותיהן של אימהות וחברות, החלה ללמד ילדים בעלי כתב חרטומים כתיבה לפי שיטה שהמציאה – והייתה להצלחה מסחררת עם רשימות המתנה.
”אמרה לי אחת האימהות שהחוג חוסך לה פסיכולוג. כשהיו אומרים לי שהחוג ממש טוב הייתי צוחקת כי מה בסך הכול אני עושה?“. ”לימדתי במשך שנה שיפור כתב היד בבית הספר, והילדים עברו מכתב חרטומים לכתיבה הכי יפה שיש. ואז פנתה אליי אישה שבנה עמד לעלות לכיתה ג‘. הילד היה חכם ואהב ללמוד ולדעת, אבל לא הצליח לקרוא. ניסו את כל השיטות, הלכו לטובי המומחים בעלות של אלפי שקלים, עשו אבחון פסיכו-דידקטי רחב, והמאבחנת אמרה שהיא לא מכירה שיטה שבה הילד יכול ללמוד. היא שאלה אם אני יכולה לקבל אותו לשיעור אליי. שאלתי: אבל מה את רוצה שאני אעשה איתו? היא ענתה: תעשי לו חוג חמוטל, ציירי איתו ציורים, ספרי לו סיפורים, העיקר שיהיה איתך.
הגיע השיעור הראשון, וראיתי שהוא יודע רק את התנועה של פתח. שנתיים של שיטות והוא לא קלט כלום, חלק מהאותיות הוא בכלל לא ידע והמצב הרגשי והייאוש – אפשר לדמיין מה הוא היה. נפרדנו בידיעה שהוא יודע פתח. ”הלכתי למנוחת צהריים ולא הצלחתי לנוח, כי הבנתי פתאום מה אני צריכה לעשות. הבנתי שיש ילדים שלא מבינים את השפה ואת ההיגיון של המבוגרים. אני צריכה לספר להם סיפור שלא יהיה לו שום קשר ללימוד. זו תהיה הרפתקה עם דמויות, שכשהוא יהיה שגור על פיו נוכל על גבי זה ללמד. התיישבתי, כתבתי על פתק כמה נקודות, והן בסיס השיטה שאיתה אני עובדת עד היום“.
ללמד מתוך “הגיון של ילדים”
מהו ”ההיגיון של המבוגרים“? מה למשל ברור לנו כל כך ולא לילדים?
”למשל ילד שואל את עצמו למה קוראים כך לאות ט‘, והתשובה היא ככה. למה כותבים אותה כך? ככה. מה הקשר בין שתי נקודות שוכבות לצירה? ולמה שתי נקודות עומדות זה שווא? שלא לדבר על שווא נע שמבלבל הכול. לא רק שהם צריכים ללמוד את ההיגיון שבסתמיות, אלא הם צריכים גם ללמוד את חוסר ההיגיון שבאותה סתמיות. יש הרבה חוסר היגיון בקריאה שמורים להוראה מתקנת ואנשים באופן כללי לא מודעים כמה המוח שלהם עשה הגמשות כדי לזכור. הילדים האלה מחפשים היגיון שדומה להיגיון שלהם, זה שהיה להם רק לפני שלושה חודשים בגן. היגיון של ילדים“.
איך את נמנעת מלהשתמש בהיגיון הזה שהוא בסיסי למבוגרים?
”אני לא מלמדת קריאה עם פתח וקמץ, אלא בעזרת סיפור עם עלילה ודמויות. לקחתי את הילד הזה והתחלתי לספר לו סיפור שאין לו שום קשר בינו ובין לימוד ונגמר בצורה מותחת בסוף כל שיעור“. אהבתה של חמוטל להרפתקאות וספרי אגדה מתבטאת היטב באופן שבו היא מדברת אל ילדים ומתחברת אליהם. אחרי שנים שבהן הם לא הצליחו ללמוד וכל מה שמריח להם כמו למידה מרתיע אותם, היא מוצאת דרך לעקוף את המגננות הללו בעזרת הסיפורים: ”אני עובדת עם הילד כשהוא לא חושד בכלל שיש קשר ללימוד, הכול דרך חוויה וסיפורים והאונה הימנית. ואז, כשהכול יושב לו טוב, אני מתחילה ליצור קשרים זעירים אל הלמידה ואחרי חודשיים הוא יודע לקרוא“.
יש לך דוגמה לילד שלמד אצלך לקרוא ואוהב את זה היום?
”למשל ילד שאובחן כאחד שלא יידע כנראה לקרוא כי אין שיטה מתאימה ללמד אותו. אחרי שהוא עבד איתי הוא התחיל לקרוא את הארי פוטר ומאז הוא לא מפסיק לקרוא. יש לו ספרייה בסדר גודל שמעולם לא ראיתי אצל ילד. הוא קורא הכול, אנציקלופדיות ואטלסים, ונחשב בעיני כול לגאון וגם עבר מכיתה קטנה לכיתה רגילה. הילד הזה יודע יותר ממני ועף יותר גבוה ממה שתיארתי לעצמי“.
סיפור עוקף מגננות
תעביר את זה הלאה
עם השנים הלא רבות שעברו ורשימת הילדים שחיכו בתור כדי שחמוטל תלמד אותם, היא פיתחה גם שיטה ללימוד אנגלית בנוסף לקריאה וחשבון. ”לימדתי שלושה וארבעה וחמישה ושמונה ילדים ביום, ורשימת ההמתנה הלכה וגדלה. מגיעים אליי ילדים שבכיתה ד‘ כל המערכת סביבם חושבת שהם לקויי למידה קשים ואצלי מתגלה שהם גאונים. אנחנו בונים מושבה באונה הימנית ומתחילים להעביר את הגשרים, ופתאום הילד מצליח ויותר מהכיתה בתחומים הללו.
”אחרי שרשימות ההמתנה הפכו מופרכות באורכן, לקחתי את הילדים שלא יודעים לקרוא ועל כל ילד שלמד לקרוא הגיעו ארבעה חדשים ששמעו מפה לאוזן מכל היישובים. התחיל להיות לי צפוף, כשאני מלמדת מיום ראשון בבוקר עד יום שישי, ותמיד תהיה האימא הבאה שתבכה ’בבקשה תקבלי את הבן שלי‘… הבכי הזה גרם לי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהיכנס לעולם המבוגרים וללמד את השיטה. ”לפני פחות משנה החלטתי להעביר את מה שכל כך אינטואיטיבי אצלי למישהו אחר. היא מספרת על ההתחלה של הקורסים ללימוד השיטה, ”ואז גיליתי לתדהמתי שלא כולם חושבים כמוני, הן היו צריכות לעבוד מאוד קשה כדי להבין מה אני אומרת“.
זה כל הקסם
אז מה היא השיטה של חמוטל ומדוע היא עובדת כל כך טוב דווקא אצל ילדים מסוימים, שמתברר שהם רבים מאוד, המתקשים ללמוד במסגרת החינוכית הרגילה?
”אנחנו בעלי שתי אונות במוח: השמאלית – שהיא האונה של הלוגיקה וההיגיון, השפה, החשיבה האנליטית, הניתוח, הפרטים הקטנים, המדע; והימנית – זה הדמיון היצירה, המוזיקה, המצלול והצבע. כיום מלמדים בדרך הקונבנציונלית בעזרת האונה השמאלית. לכאורה זה הגיוני כי יש בה את הניתוח וחשיבה על פרטים. אבל כדי שתתרחש למידה צריך שני דברים – חשיבה וזיכרון. האונה השמאלית רואה ומנתחת ומסיקה מסקנה, אבל את המסקנה שהסיק המוח צריך לשמר כזיכרון, במקום לנתח ולהסיק שוב ושוב ידע בסיסי.
”איפה זוכרים יותר טוב? מהי האונה שבה נוכל לשמר זיכרון במהירות ובקלות, ונוכל ליצור מסד נתונים רחב וקל לשליפה שבו נשתמש כדי להמשיך ולחשוב, לנתח ולהעמיק בלי לעסוק כל הזמן בזכירת הבסיס? את מערכת השעות השבועית בכיתה י”ב ידעת בעל פה. את יכולה לחזור עליה עכשיו? לא. אבל ידעת אותה, חזרת עליה מאות פעמים והכרת אותה. לעומת זאת, שורה חדשה ולהוסיף גרשיים זוכרת את הפעם הזאת בכיתה י“ב שעלית על האוטובוס לעפולה וכשהתעוררת ראית את עצמך במקום שאת לא מכירה ואת הריח של זאת שישבה לידך? כן. זאת חוויה שנצרבה בך כחוויה, בלי לשנן אותה. זה נמצא באזור אחר לגמרי במוח. את הסכם סייקס פיקו מכיתה י‘, את זוכרת? לא. אבל את המורה ואת צורת הדיבור שלה את כן תזכרי. כמה פעמים נבחנת על הפתיח של תוכנית הטלוויזיה ’זהו זה‘? כנראה שאף פעם, אבל את השיר את זוכרת בעל פה בלי שהתכוונת לזכור. כך המוח שלנו בנוי. האונה הימנית מותאמת לזיכרון, השמאלית מיועדת לחשיבה.
”לוח הכפל זו דוגמה מושלמת: כמה זה שמונה כפול שבע? את צריכה לחשב כמה זה שבע ועוד שבע ועוד שבע וכו‘. תחשבי ותגיעי ל-56. כדי לשלוף את 56 בכל פעם שתזדקקי לו כדאי שתזכרי אותו. אם תחשבי בכל פעם מחדש תתישי את האונה השמאלית שלך ותחרצי בה עוד ועוד חריצים חסרי משמעות. לכן, את החישוב תעשי באונה השמאלית אבל את הזיכרון תזכרי בימנית. אם אספר לך סיפור מרתק ומותח שחלק ממנו יהיה 56 את תזכרי. ”בשיטה הזאת הדברים עובדים בצורה מושלמת כי יש תמהיל נכון של חוויות: סיפור, שיר, קסם, דקלום, טריק ומבט על כל המפה שיצרנו כך שאפשר בשנייה לשלוף את הידע הרצוי. והסוד הוא גם במה וגם באיך. אנחנו לא באים ואומרים לאונה הימנית תחווי חוויה, אלא באמת יוצרים חוויה. תחושת חוויה גורמת לזיכרון, ולא משהו שהוא בכאילו. רק צריך להפעיל את האונות הנכונות“.
חוויות נצרבות במוח ללא צורך בשינון
ארבעה סוגי ילדים
ואכן, בחדר העבודה של חמוטל הקסם מתחיל לפעול גם עליי. היא מספרת לי סיפור שמלמד את לוח הכפל בדקותיים, ודרך הסיפור זה נראה כל כך קל לזכור את המכפלות השונות.
יש ילדים שכן מצליחים ללמוד בבית הספר בשיטה הרגילה. מי זקוק לשיטה אחרת?
”ישנם ארבעה סוגי ילדים שזקוקים לשיטה שלי: ילדים שהאונה הימנית שלהם מפותחת יותר מהאונה השמאלית, ילדי הדמיון והכישרון, היצירתיות המתפרצת והראייה ההוליסטית, כשהאונה השמאלית, הזיכרון הסתמי והפרטים הקטנים לא מדברים אליהם. כשמלמדים אותם בעזרת האונה השמאלית מדברים איתם בשפה שהיא לא שלהם. אם ייתנו להם ללמוד בעזרת האונה הימנית הם יעופו וכשהם יעופו, הם לא יצטרכו את האונה השמאלית. מתייחסים אליהם כאל כבשה אבל הם נשר. תנו להם לעוף.
”הסוג השני הוא ילדים שהאונה השמאלית דווקא יותר מפותחת אצלם אבל יש להם נפש חופשייה ואופי עצמאי והם נהנים מאוד מילדותם. הם שיחקו והיה להם כיף, וכשהגיעו לכיתה א‘ קיבלו זבנג על הראש ואחרי כמה ימים ושבועות כאלה הם לא רוצים להיות שם. המוח מצפה את עצמו בטפלון וכאילו אומר ’המבוגרים משעממים‘. לא רוצה לקלוט כלום. לכן מספרים להם סיפור, מחזירים אותם להיות הילדים שהם אמורים להיות. הידע נכנס כסוס טרויאני למוח, מחופש כל כך טוב עד שאי אפשר לזהות שזהו לימוד, וכשהסיפור יושב לבטח באונה הימנית והידע כבר קיים, מעבירים אותו לאונה שמאלית.
”הסוג השלישי הוא ילדי הקשב והריכוז החולמניים או ההיפר-אקטיביים – שאמנם ישבו בשיעור בכיתה א‘ והקשיבו, אבל מדי פעם הם התנתקו קצת והלכו טיפה לאיבוד בתוך היער, ואז הם חזרו לשביל, אבל לשביל מקביל, ואז הם שוב הלכו לקטוף פטריות והלכו והתרחקו והלכו לאיבוד. הילד הזה טעה פעם אחת, פעם שנייה ופעם שלישית, ואז מתחיל הבלבול ואין לו שום עוגן. ”אז מנסים כמה שיטות אבל כל שיטה נכשלת. האונה השמאלית הפכה לאזור פגוע קרבות, זה אזור אבוד. צריך ללכת למקום שהמוח לא יזהה אותו כלימוד. אני עוברת לימנית, נותנת לו עזרה בצורת ריטלין או תחליף ריטלין ומתרחקת מהאזור שכבר אי אפשר לחרוש בו ידע חדש, והולכת לאונה הימנית. זו ארץ חדשה, לא זרועה, כי מעולם לא ניסו ללמד אותו דרכה. המוח שם דומה לאדמה חומה וכבדה ולא לדיונת חול שהיום נחפרה ומחר מתכסה מחדש. אני מלמדת אותו את הקריאה ממקום של סיפור כמו שמעולם הוא לא למד, ואז הוא קולט.
”הסוג הרביעי הוא של הילדים שלהם שתי האונות חלשות, עם קשיי למידה רב מערכתיים. הם מעטים ממש. עם ילדים כאלה אני הולכת אל המקום הילדי כמו ילד צעיר, מספרת סיפור הדומה לאקורדיון, ניתן להרחבה וצמצום ומנגנת את המנגינה שלו – מעבה אותו איפה שיש לו קושי ורק כשהוא בשל אני עוברת לשלב הבא“.
אין כזה דבר קשיי למידה אובייקטיביים? זה רק עניין של שיטה?
”אני לא שוללת את המושג דיסלקציה וקשיי למידה, אלא אומרת שזה שייך לאונה השמאלית ולא לימנית. כשאני מגיעה בתחפושת לאונה הימנית לפתע נעלמים קשיי הלמידה. כולם מתנחמים בחיק האונה הימנית, כל אחד מסיבה אחרת. זה כמו מכולת שגם הטבעוני וגם הקרניבור ימצאו בה את מה שהם זקוקים לו. לעשרים אחוזים מהילדים יש אונה שמאלית חזקה. אין צורך לספר להם סיפור או ללמד בצורה אינטואיטיבית. אני לא מצפה שהם ילמדו בצורה שתעצבן אותם“.
מושבה באונה הימנית
ריטלין – כן או לא
למרות שחמוטל היא מן המורות הלא קונבנציונליות, כשאני שואלת אותה על ריטלין יש לה משנה סדורה שדווקא תומכת בכך. אם יש ילד שלא נמצא לו ריטלין במינון או בסוג שמתאים לו, היא ממליצה על אומגה 3 מחברות איכותיות ויש לה ניסיון אישי רב בהתאמת המינונים: ”ילד שזקוק לריטלין בגלל סיבות שונות, יכול להגיע לפתרון של עד מאה אחוז בשעות שהוא עם הריטלין. אם היו נותנים לו ללמוד כמו שצריך עם ריטלין הוא היה יכול להיות לגמרי בסדר. אבל יש ילדים שההורים מתנגדים או שלא מצאו את הכדור המתאים, אז האפשרות היא לבחור בין אפס שיפור לבין אומגה 3 מחברות טובות ואיכותיות בכמות גדולה ובמינון גבוה, ולתת הזדמנות שזה ייספג במוח לפחות לשלושה חודשים. אנשים חושבים שזה לא עוזר כי הם עוצרים באמצע, אבל זה יכול לעזור עד רמה של שישים-שבעים אחוזים. זה כמובן עדיף מכלום“.
שיטת הלימוד לא מספיקה כתחליף לריטלין?
”יש ילדים שבשבילם הריטלין זה כמו משקפיים למישהו שלא רואה. אי אפשר להגיד לו ’תתאמץ ותראה‘. המורות אומרות לילד: ’כשאתה רוצה אתה יכול‘, הן צודקות במאה אחוז. אבל האמת היותר גדולה היא שכשהם לא רוצים הם פשוט לא יכולים. אם משהו בו לא רוצה הוא לא יכול להביא את עצמו ללמוד. ריטלין הוא בדיוק כמו מספר במשקפיים, רק שאין לנוירולוג את המכשיר שבודק את המספר, ולכן זה חיפוש אחר המינון עד שמגיעים למינון המדויק בשבילו.
”אני רוצה שהילד יהיה מאושר וירגיש ערך עצמי. אם דרך הלמידה גרמתי לזה שהילד אומלל זה לא טוב. בשביל זה הריטלין. ואז בגיל עשרים הילד הזה יוכל להסתכל ימינה ושמאלה ולבחור מה ללמוד ובאיזה מקצוע לעסוק. אבל אם לא נתתם לו את האפשרות לקחת ריטלין והוא ירגיש לא מסוגל אז בגיל עשרים לא תהיה לו בחירה. יהיה לו ברור שהוא לא מסוגל להיות מהנדס חלל. יש סיכוי שאם היה מקבל ריטלין והיה חווה חוויית הצלחה הייתה לו את זכות הבחירה.
”כשיושבים אצל הנוירולוג והוא רושם מינון וסוג כדור, כדאי מאוד לבקש את הדוא”ל של הנוירולוג למקרה שיהיה צורך בהתייעצות, כדי לא להמתין אחר כך שמונה חודשים עד שמגיעים שוב. ריטלין במינון נכון הוא לפעמים הצלה. חבל להפסיק את החיפוש רק כי לא היה לכם את הדוא”ל של הנוירולוג”.
איך המורות בקורס מקבלות את השיטה ואת העובדה שאין לך הכשרה אקדמית בתחום?
”המדריכות שלי הן נשים נפלאות. חלקן בעלות תארים וניסיון רב שנים בהוראה, וחלקן כלל לא מורות ואין להן תעודת הוראה. כולן הגיעו כי הן חיפשו גישה שלא דומה למשהו שהן פגשו או מכירות, והן יוצאות למסע לארץ חדשה, מסע שדורש השקעה ומאמץ, אבל בסופו הן מצליחות לעזור לילדים ולחולל פלאים. עניין חוסר ההכשרה שלי הוא יתרון, ולא חיסרון. אף פעם לא הייתי צריכה לצאת מהריבוע כי מעולם לא נכנסתי אליו“. ♦
