על השיטה

כשהייתי ילדה אהבתי ללמוד, 

אבל שנאתי שמלמדים אותי!

ישבתי בכיתה, 

בזמן שרוחי התעופפה לה מבעד החלון…

השתוקקתי להמשיך לדהור כמו סוס,

לטפס על עצים כמו טרזן,

וללמוד הכל, 

אבל לא ליד כיסא ושולחן…

מי שבאמת לימדו אותי היו חבריי הספרים.

איתם אפשר היה לצלול 20,000 מיל מתחת למים,

להמריא עם כדור פורח לשמיים, לשחק מחניים,

לפחוד, להתגבר, לחיות.

שנים לאחר מכן,

החיים גלגלו לפתחי ילד נבון, מתוק ומיואש, 

שלמרות ניסיונות רבים ומפרכים ללמוד לקרוא

עדיין לא הצליח לקרוא ולו מלה אחת.

וחשבתי, שמשהו היה חסר בנסיונותיו הקודמים.

היתה חסרה לו “סיבה” לדברים. 

אז נתתי לו סיבה.

זו לא היתה סיבה כרונולוגית ולא סיבה פונולוגית,

אלא סיבה של ילדים.

כזו הנובעת מתוך ההיגיון הפשוט של ילדים,

שאינו דומה כלל ועיקר להיגיון של מבוגרים.

והסיבה הזו, הניחה את דעתו,

וגרמה לאות וניקוד ומילה ומשפט

להיות הגיוניים ומלאי משמעות עבורו.

וכמו קסם – הוא התחיל לקרוא.

אות, הברה, מילה, משפט, דף.

וכשהגענו לאחר זמן ל”הארי פוטר”,

הוא התחיל לקרוא אותו. 

התחיל, ויותר לא הפסיק.

הוא הפך לתולעת ספרים…

ויום בהיר אחד הגיע אלי עוד ילד,

שסוף סוף הבין והצליח, ואחריו עוד אחד.

ואז זה הפך לזרם,

ולבסוף, לשיטפון…

אין מספיק שעות ביום. בעיה.

החלטתי להעביר את זה הלאה.

ללמד אנשים אחרים את ההיגיון הפשוט הזה.

את ההיגיון של ללמד ילדים 

מתוך העולם הפנימי שלהם, 

ולא של מי שמלמד אותם.

ללמד ילדים מתוך סיבה טובה.

ויצאתי לדרך…

מאז, 

חלפו הרבה עננים בשמיים,

והרבה מים בירדן.

וכשאחת ממאות מדריכותי הנפלאות

מספרת לי שלעוד ילד העולם הפך מובן יותר,

רוחי שוב מתעופפת לה…

אבל הפעם,

מסיבות אחרות לגמרי.

שנזכה לפרוץ חומות גדולות,
ולפרוש כנפיים קטנות,
חמוטל.