היא בקושי עברה את הבגרות במתמטיקה, לא הסתדרה בבית הספר ואף פעם לא למדה הוראה. ובכל זאת, חמוטל שהינו הפכה למורה של מורים, ושיטת הלימוד שפיתחה עוזרת לדורות של תלמידים
| רעות גזבר |
כשחמוטל ׁשָהִינוֹ הייתה ילדה היא אהבה חיות, אומנות וספרים. עם בית הספר היא פחות הסתדרה (“קונספט שלא הבנתי למה הוא אמור לעבוד”), ושיעורי חשבון הופיעו בחלומות הביעותים שלה: “לא הבנתי מה רוצים ממני, זה נכנס מאוזן אחת ופשוט החליק החוצה מהאוזן השנייה”. אם הייתם שואלים אותה מה היא תעשה כשתגדל, התשובה “מורה” ככל הנראה לא הייתה מופיעה במאה האפשרויות הראשונות.
היום חמוטל באמת (כבר) לא מורה – אבל אין מורה בארץ שלא מכירה את השם שלה. ולא רק מורים – גם הורים לילדים שלא חשבו שאי פעם יצליחו לקרוא מודים לה, ובעיקר אין־ספור תלמידים שהשיטה שלה שינתה להם את החיים. אז איך נולדה דרך הלימוד שהצליחה במקום שבו כל הניסיונות האחרים נכשלו? איזה תלמיד היא לא תשכח לעולם? ומה כתוב בפתק הסודי שנכתב באחר הצהריים ששינה את הכול? בואו איתי להכיר את האישה שעושה לבית הספר בית ספר.
קנוניית החשבון
חמוטל, בת ,51 מתגוררת ביישוב פסגות שבבנימין, נשואה ואימא לחמישה ילדים. כשאני שואלת אותה מה היא עושה בשעות הפנאי, היא צוחקת: ”פנאי?“ ואז מרחיבה: ”בשעות הפנאי אני מקדישה את עצמי למפעל שלי. יש לי שליחות בעולם הזה, ואני מקדישה לה את כל הזמן שאני יכולה. לפני כמה שנים לא הייתי יכולה לדמיין שאגיע לכך שיראיינו אותי על הדבר הזה“.
במה עסקת לפני שהקמת את מפעל החיים שלך?
”זה נכון שיש לי מפעל חיים, אבל לא ממש הקמתי אותו“, חמוטל מתקנת אותי. ”זה לא שהיה לי חזון ובניתי תוכנית. המפעל הזה נולד מתוך החיים שלי, דבר הוביל לדבר“. לפני שנולד, חמוטל הייתה מאיירת, והדריכה חוגי ציור. ”נתחיל מההתחלה?“ היא שואלת, ולוקחת אותי אחורה בזמן.
”כשהייתי ילדה גרנו במושב מירון, ליד סבא וסבתא. היו פרות ולולים, מטעים ושדות, כלבים וחתולים. מאוד אהבתי ללמוד, אבל לא אהבתי שמלמדים אותי. רציתי ללמוד מספרים, מהיקום, מהעולם. גולת הכותרת של השנאה שלי הייתה שיעור חשבון. הרגשתי שהמבוגרים האלה מנסים להסביר לי משהו שלא קשור לחיים שלי בשום דרך. חשבתי שזו קנוניה למרר את חיי. זכרתי טוב מאוד שמות של פרחים, חיות וכל דמות שקראתי עליה בספר – אבל לא הצלחתי לאחוז בזיכרון שום דבר שקשור למספרים”.
בהמשך חמוטל הגיעה לתיכון, “עשיתי שלוש יחידות במתמטיקה והצלחתי איכשהו לקרטע את דרכי לסיום התיכון, מתוך הבנה חד־משמעית שלעולם לא אהיה מורה, וודאי שלא חלמתי באף עולם שאתעסק אי פעם בחשבון”. אחר כך הלכה לשירות לאומי, למדה גרפיקה במכללת אמונה והתחילה להעביר חוגי ציור. היא חשבה שתעסוק בכך כל חייה, אבל בסופו של דבר שינתה כיוון לחלוטין והמציאה שיטת לימוד משלה – שיטת חמוטל שהינו.
אהבה ללמוד מהעולם, ולא משיעורים
אז מה מוביל אישה באמצע החיים להמציא שיטת לימוד?
”לפני בערך עשר שנים, תוך כדי הקריירה שלי בלימוד ציור, פנתה אליי אימא של שתיים מתלמידות החוגים שלי, וביקשה שאעזור לבנה התיכוניסט לשפר את כתב היד הבלתי קריא שלו לקראת הבגרויות. אמרתי שאין לי מושג איך עושים את זה, אבל יאללה, בוא ננסה. הגיע הנער, והבנתי מה הוא צריך לעשות כדי לשפר את הכתיבה שלו. עשינו את זה יחד, וזה עבד. סיפור ההצלחה עבר מפה לאוזן, הגיעו אליי הרבה תלמידים, ובמשך שנה עזרתי לתלמידים לשפר כתב יד.
”אחרי השנה ההיא הגיעה אליי אימא לילד בכיתה ג‘, וביקשה שאעשה לו ’חוג חמוטל‘. הוא לא הצליח לכתוב או ללמוד שום דבר, והיא רצתה שננסה ללמוד יחד משהו. כל דבר. נפגשתי איתו, וראיתי שכל מה שהילד הזה, בכיתה ג‘, יודע לקרוא – זה פתח. הוא לא מכיר את כל האותיות, ולא מכיר אף ניקוד אחר. כשראיתי את זה, לקחתי את זה מאוד ללב. זה לא עזב אותי. זה היה ילד שהכרתי, חבר של הבן שלי, ילד פיקח ונבון עם ידע כללי וכישורים. איך יכול להיות שהוא יודע רק פתח?”
חמוטל מספרת לי איך אחרי השיעור הראשון עם התלמיד הראשון ההוא היא חזרה הביתה, ניסתה להיכנס למנוחת צהריים, ופשוט לא הצליחה להירדם. המחשבות על הילד לא עזבו אותה, והיא הייתה נחושה להצליח לעזור לו. במקום לישון, היא ישבה באחר הצהריים ההוא וכתבה על פתק כמה נקודות.
“אלה העקרונות של השיטה שלי עד היום”, היא מגלה. “לימדתי את הילד הזה בשיטה הזו, ואחרי כמה חודשים הוא הפך מילד שלא הצליח לקרוא את המילה ‘קוקוריקו’, לילד שקורא הארי פוטר. הוא כל כך התאהב בקריאה, עד שבכיתה ו’ הייתה לו הספרייה הכי גדולה בכיתה. הוא התלבט איתי אם הוא רוצה להיות פרופסור להיסטוריה או לספרות, הילד הזה שלא הצליח ללמוד את האותיות עד כיתה ג'”, מתארת חמוטל את הלא־ייאמן.
האם ביקשה – תעשי לו ‘חוג חמוטל’
היגיון תת-קרקעי
אבל קריאה עוד הייתה החלק הקל. ”האתגר הבא להתגבר עליו היה ללמוד איתו חשבון“, מספרת חמוטל. ”השיעורים איתו החזירו אותי לחוויית הילדות הקשה שלי משיעורי חשבון בבית הספר. לא הייתי צריכה לדמיין מה זה ילד שמתקשה בחשבון – הילדה שמתקשה בחשבון הייתה אני. כשניסיתי להבין איך ללמוד איתו את הדברים הבנתי אותם לראשונה בעצמי, באיחור של כמה עשורים. חלקי הפאזל סוף סוף נפלו למקום”. משם הכול היה היסטוריה: הסיפור עבר מפה לאוזן, והגיעו אל חמוטל יותר ויותר תלמידים.
“כשהבנתי שאין לי זמן יותר ללמד, לימדתי מורות איך ללמד בשיטה שלי. זה היה מורכב, ילד הוא לא מכונת כביסה. אני לא יכולה להגיד למורה: תפעילי על תוכנית כזו וכזו, וזה יֵצא כמו שרצית. בתחילת הדרך הייתי צריכה להקדיש הרבה מחשבה לאיך ללמד אחרים ללמד בדרך שלי. “כשלימדתי ילד, זה אף פעם לא היה מתוך תכנון. כשראיתי קושי – פתרתי אותו. היה לי ברור כל הזמן מה אני צריכה לעשות. אבל כשהתחלתי להסביר את השיטה לאנשים אחרים, גיליתי משהו שאני לא יכולה להסביר עד היום. התברר לי שכשאני חופרת פנימה, יש לי מאגרי תיאוריה מאוד מבוססים. יש היגיון תת־קרקעי לכל הדברים האלה שעשיתי עם הילדים מתוך אינטואיציה, בלי לתכנן.
“לימדתי מדריכה אחת, ושתיים, ועשר, ועשרים. חלקן בכלל לא היו מורות, ובכל זאת הצליחו במקומות שמורות לא הצליחו שנים. הגיעו אליי מורות עם ותק, יועצות, ואמרו: לא פגשנו בכלל רעיון כזה. בואו ננסה. עוד אחת ועוד אחת, תוך שש שנים הכשרתי כמה מאות מדריכות ומורות”.
תחפושת לידע
רגעעעע, תגלי לנו: מה היה כתוב בפתק ההוא?!
”הבנתי באותה מנוחת צהריים למה הילד לא מצליח ללמוד, ומה צריך לעשות כדי שיצליח. הבנתי שיש מוחות של ילדים שלומדים דברים רק אם הם רוצים ללמוד אותם. ואם זה משהו שהם צריכים ללמוד, ולא רוצים, הידע שמנסים להכניס מחליק החוצה, כמו לכלוך ממחבת טפלון.
אם החומר הלימודי לא נפגש עם משהו שמעניין את התלמיד, יש חומה, כמו בטְרוֹיָה. חומה בצורה ועקשנית. הילד יכול להיות ילד ממש טוב, לרצות להצליח – אבל התת־מודע שלו לא מתעניין ושום דבר לא נכנס. הבנתי שאני צריכה ליצור סוס טרויאני”. סוס טרויאני, אם הידע שלכם בהיסטוריה יוונית קצת חלוד, הוא כינוי למשהו שחודר למשהו אחר בתוך תחפושת, כמו החיילים שנכנסו לטרויה כשהם מוחבאים בתוך סוס עץ גדול.
“הבנתי שאני צריכה לעשות תחפושת לידע. שלמוח לא יהיה מושג שהילד לומד. כי אם המוח יריח את המילים ‘אתה צריך ללמוד עכשיו’, הוא ייחסם. אבל אם אני אצור עכשיו סיפור הרפתקה מותח והידע יהיה מוחבא בתוכו – המוח לא יזהה את זה כלמידה, אלא כמשהו מסקרן, ויצלול פנימה. “על הפתק היו כתובות כמה מילים שתמצתו את סיפור ההרפתקה הגדול שאני עובדת איתו היום, שהילד שומע אותו ונכנס לתוכו. אחר כך, הפקעות ששתלנו תוך כדי הסיפור צומחות אל ידע מופלא”.
“יש היגיון תת-קרקעי למה שעשיתי עם הילדים”
תני לי טעימה קטנה משיטת הלימוד שלך. איך זה עובד?
”אני אסביר לך משהו על זיכרון, שקשור לחשבון. האזור של הזיכרון במוח לא מחובר לחשבון. הנה זיכרון ילדות שלי: יצאתי פעם מבית הכנסת בתור ילדה ונתתי יד למישהו שחשבתי שהוא אבא שלי, אבל גיליתי שהוא מישהו אחר. אני לא צריכה לעשות על זה שיעורי בית ולא חזרות, אני לעולם לא אשכח את זה. או את השמלה עם הנקודות שלבשה מי שעזרה לי למצוא את אימא שלי כשהלכנו לאיבוד בקניון. או את הסרט שראינו עם השבט בכיתה ה‘, שהיה כל כך מצחיק עד שכמה חברים נפלו מהכיסא.
”זיכרון קשור לרגש. קשור לחוויה. אין קשר בין חשיבה אנליטית וניתוח ובין זיכרון. מה שקורה בלימודי חשבון זה שלוקחים את ההבנה והניתוח, ואת הזיכרון, והופכים אותם לבִיצה שלמה ומשותפת שהתלמיד טובע בה. צריך להפריד בין התחומים, ואז אפשר להצליח בשניהם”.
תנו להם שרפרף
כיום, חמוטל מספרת, שיטת לימוד החשבון בבית הספר היסודי מבוססת על הרבה חישובים של הילד ועבודה קשה. היא מסבירה למה השיטה הזאת יכולה לגרום לבעיות: ”נניח שילד רוצה להגיע לעוגיות שבמדף הגבוה. אז את אומרת לילד – בוא, תחטוב עצים, תדפוק מסמרים, תבנה שרפרף, תטפס עליו, תעלה ותקבל עוגייה. סבבה, מסר יפה. אבל מה יקרה אם מחר כשהוא ירצה תפוח מהמדף הגבוה את תבקשי ממנו שוב לבנות שרפרף, ויום אחר כך שוב? כמה פעמים אפשר לבקש מילד לבנות שרפרף לפני שהוא יחליט להתיישב על כיסא ולוותר על כל האוכל שנמצא על המדף הגבוה? אם אנחנו רוצים שילדים יגיעו להבנה של חשבון ומתמטיקה, אנחנו צריכים לתת להם את השרפרף”.
חמוטל מסבירה שיש לנו במוח מגירות, שכל אחת מהן קשורה לצורה אחרת של קליטת מידע: מגירות לסיפורים, לציורים, לחידות, לבדיחות, ועוד ועוד. “כדי שילד יזכור כמה זה חמש כפול שש, אני צריכה לפעול בשני אפיקים. ראשית, לפנות אל ההבנה של הילד. שקודם כול הוא יבין מה המשמעות של גורמים ומכפלות. ושנית, אני אלך אל חמש כפול שש, ואכניס את המידע למגירה פנויה, לא חורקת, שתוכל להיפתח מהר. אני רוצה שהילד יזכור כמה זה חמש כפול שש כמו שאני זוכרת שבכיתה ז’ קראתי למורה בטעות פעם ‘אימא’. זה זיכרון שנצרב במוח”.
כמה פעמים אפשר לבקש מילד לבנות שרפרף?
יש תלמיד שזכור לך במיוחד?
”יש לי הרבה תלמידים שזכורים לי במיוחד. הלכתי לחתונה לא מזמן, והמלצר בכניסה אומר לי: חמוטל, שלום! מה שלומך לימדת אותי אנגלית בכיתה ו‘, כשלא הצלחתי להבין אף מילה. היום אני בכיתה י“א ואני עושה חמש יחידות. רגע אחר כך מלצר נוסף סיפר לי סיפור דומה. זה היה מאוד מרגש. ”אבל מעל כולם, אני זוכרת את התלמיד הראשון שלי. לשבת מולו, לראות ילד בכיתה ג‘, כל כך חכם, שלא הצליח לרכוש שום ידע בית־ספרי, שינה לי את החיים. היום, כשאני שומעת מהמדריכות שלי על ילד שלומד לקרוא (יש המון ילדים שלא יודעים לקרוא, גם בגיל מבוגר מאוד) – אני מרגישה שפקחנו למישהו את העיניים. שנתנו לו מתנה של עולם שלם שנפתח בפניו. שהחיים שלו השתנו לבלי שוב”.
איזו ביקורת את שומעת על השיטה שלך?
”אחת הביקורות היא שאני לא מגיעה מתחום החינוך. לפעמים זה קשה למורות שבאות ללמוד אצלי, שהלכו ולמדו תואר ראשון ותואר שני, ולימדו וצברו ניסיון – פתאום באה מישהי שאין לה אפילו תעודת הוראה, והיא תלמד אותנו איך מלמדים ילדים? “הרבה פעמים אני אומרת – איזה מזל שלא למדתי חינוך יום אחד בחיי. אף פעם לא הייתי צריכה לצאת מהקופסה, בגלל שאף פעם לא נכנסתי אליה. לא הייתי צריכה לשכוח את שיטת הלימוד הרגילה, כי לא למדתי אותה מעולם”.
מה החלום שלך לעתיד?
”שילדים יוכלו ללמוד בצורה שמשמחת אותם. לדעת דברים זה כיף. לגלות דברים חדשים זה כיף. אני מאחלת שנגיע לזה שגם הלמידה תהיה כיף. בגיל חמש, כשלמדנו דברים חדשים, היה לנו כיף. אני מאחלת לנו לחזור אל חדוות הלמידה“. ♦
