ילדים לא מעטים מתקשים בלימודים, וחמוטל שהינו טוענת שהמערכת מתייחסת אליהם לא נכון ומגדירה אותם מהר מדי כדיסלקטים. האם השיטה שפיתחה תשנה את מערכת החינוך?
רחלי מלק בודה | צילום: מרים צחי
חמוטל שהינו אוהבת לדמות את השיטה שלה לסרט “המופע של טרומן”: “קם לו טרומן בבוקר, הולך ברגל, קונה קרואסון, שותה קפה. מבחינתו השמש זורחת והכל בסדר. אין לו מושג ש־3,000 אנשים סביבו בנו מערך עצום כדי שהוא יוכל ללכת ולשתות את הקפה שלו. זה מה שהשיטה שלי עושה לילדים”.
שהינו, למרבה ההפתעה, מעולם לא למדה הוראה. היא בת 48, אם לחמישה מהיישוב פסגות וגרפיקאית בהכשרתה. השיטה שלה התפתחה כמעט בטעות: “לימדתי חוגי ציור וגרפיקה, ויום אחד מישהי ביקשה שאלמד את הילד שלה לכתוב יפה. זה הצליח, אבל לא חשבתי שיש כאן איזה עניין מיוחד. אחרי שנה חברה ביקשה שאלמד את הבן שלה. הוא לא ידע לקרוא, לא ידע אנגלית, אובחן כדיסלקט גמור – חשבו שהילד הזה לא ידע לקרוא לעולם. היא אמרה לי ‘חמוטל, תעשי לו חוג’. התחלתי ללמד אותו, וראיתי שמבחינת סימני הניקוד הוא מכיר רק ‘פתח’, אחרי שנתיים של לימודי קריאה. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. כל הלילה ניסיתי להבין למה זה קורה לו. ואז פתאום ירד לי האסימון. התיישבתי, כתבתי על פתק כמה נקודות, ואלה מנחות את השיטה שלי עד היום”.
שהינו החליטה ללמד את הילד לקרוא בשיטה משלה. “ידעתי שהוא ילד מאוד נבון שמתעניין בתחומים מסוימים ומכיר ארצות וערי בירה, לא היה לי הגיוני שהילד הזה לא מצליח לקרוא. זה פשוט לא הסתדר לי. מה שהבנתי הוא שהקושי שלו בכלל לא קשור לידע או זיכרון. המוח שלו פשוט בנה ציפוי טפלון סביב דברים שקשורים למבוגרים, וסביב דברים שצריך ללמוד. הנפש שלו הייתה כל כך שקועה בדברים כיפיים של ילדות שמעניינים אותו, שהמוח שלו אמר ‘אני לא מוכן שייכנס אליי משהו משעמם כמו ניקוד'”.
“כמו ב’טרומן’, אנחנו בונים סביב הילד מערכת שלמה שהוא אינו מודע לה”.
אז איך פורצים את הדרך למוח כזה?
“כשאת מלמדת ילד על קמץ ואומרת לו שיש כאן קו כזה שמייצג את הקול ההוא – את מדברת אליו בשפה של מבוגרים. אין שם היגיון. זה פשוט זר לו. מה שבעצם עשיתי הוא לבנות סוס טרויאני למוח שלו. הבנתי שקמץ אי אפשר להכניס אליו, אבל מה כן? המצאתי סיפור שמה שמתוחכם בו הוא שלילד אין שמץ של מושג מה הוא לומד. זה היה סיפור הרפתקה עם שודדים ונסיכות, שגרם לכך שהידע שרציתי להכניס יתיישב אצלו בראש. במשך שבועות הילד בכלל לא ידע מה הוא לומד. רק כשהידע כבר ישב אצלו קילפתי את התחפושת, ובסופו של דבר הוא ידע את כל מה שהוא צריך. בתוך מספר חודשים הוא כבר התחיל לקרוא את ספרי הארי פוטר”.
שיטת חמוטל
לדף הפייסבוק הרשמי שלה קוראים “ילדים, סיפור הצלחה”, אבל השיטה שלה כבר מזמן זכתה לשם “שיטת חמוטל”, ועיקר האקשן מתרחש דווקא בדף הפרטי שלה, שאליו היא מעלה מדי פעם פוסטים וסרטוני הסבר. כך למשל, באחד הסרטונים היא מספרת על ילדה ביישנית בשם סיגלית, שברגע שתפגוש אות שאינה מכירה היא שמה עליה קסדה, ורק אם היא פוגשת את האביר I והאינדיאני E היא לא מתביישת מהם ונשארת סיגלית. רק בסוף הסיפור מבינים הילדים את העיקרון – האות C נקראת כלשונה כשהאותיות I ו־E נמצאות לידה, ונקראת כמו ק’ (זכר לקסדה) כאשר מופיעות לידה שאר האותיות.
“הלמידה שלנו מורכבת מחשיבה וזיכרון, והזיכרון יושב באונה הימנית. אם הייתי באה כמו הרבה מורות, ואומרת להם ש־C ליד האותיות I ו־E נקראת כמו ס’ וכל השאר זה ק’ – את יודעת כמה ילדים למדו את הכלל הזה בבית הספר? אף אחד לא זוכר את זה. למה? כי זה היה כלל אנליטי שלא מחובר לשום דבר. אבל אם אני באה ומלבישה את הכלל על איזשהו סיפור, זה שונה. בסרטון את שומעת סיפור ולא יודעת לאן את הולכת, ורק כשאת מסיימת אותו את מבינה את המשמעות. ממש כמו שתזכרי שהלכת לאיבוד פעם בכיתה ג’ ולא תזכרי את הסכם סייקס פיקו. כי את זוכרת חוויה, לא זוכרת שינון”.
שהינו מרבה לדבר על ההבחנה שהיא עושה בין שני צדי המוח. “כשאני מלמדת ילדים דרך האונה הימנית ומושיבה את הידע במקום שלא קשור למנגנוני הלמידה שנמצאים באונה השמאלית, אני בעצם מפרקת את המוקש שגרם לילד לא להצליח ללמוד. הקשיים נעלמים אם אתה מגיע מהאונה הימנית, כי ילד אוהב סיפורים וזוכר אותם, כמו שהוא זוכר את החברים שלו בגן”.
סיגלית הביישנית וחברים. ללמוד דרך סיפור
בתוך זמן קצר התמלא הלו”ז של חמוטל בילדים שהוריהם ביקשו שתלמד אותם בשיטה שלה. היא פיתחה שיטות לימוד למקצועות אנגלית, חשבון ועברית, שמותאמות לילדים מגיל חובה עד סוף היסודי. לפני שלוש שנים התחילה להכשיר מדריכות וכ־200 מהן מלמדות בשיטה שלה, רובן מורות במקצוען.
מה חשבת כשנתקלת בשיטות הנהוגות כיום במוסדות החינוך?
“בגלל שלא למדתי יום אחד בחיי חינוך, לא הייתי מודעת עד כמה הדברים שאני מלמדת שונים באופן דרמטי ממה שמלמדים בבית הספר. השנה שתי מדריכות שלי באו למנהלת באחד מבתי הספר וסיפרו לה על השיטה. היא הייתה מספיק אמיצה כדי לומר ‘בואו נלך רק על השיטה של חמוטל, טאבולה ראסה, מכיתה א”.
60 ילדים בשתי כיתות רגילות וכיתה של לקויות למידה אימצו את השיטה. הם לא קיבלו שיעורי בית אפילו פעם אחת השנה. אין להם גם חוברות עבודה. הם למדו ארבע שעות לימוד בשבוע שקראו להם ‘שעת סיפור וחוויה’, ושלוש שעות שבועיות שבהן שיחקו ויצרו בעקבות מה ששמעו בסיפור. הם קפצו, שמעו סיפורים, התחבאו מתחת לכיסאות ולא היה להם מושג מה הם לומדים. ערבבנו את הכיתות של לקויי הלמידה עם הכיתות הרגילות. התפיסה הייתה שאם אתה מלמד את הילדים דרך האונה הימנית ולא השמאלית אתה למעשה מייתר את המושג של קשיי למידה, כי כולם יכולים לשמוע סיפור. אין הבדל בין ילד מבריק ששומע סיפור לילד עם קשיי למידה”.
התוצאות, לטענתה, לא איחרו לבוא: “אחרי 70 ימי למידה ערכנו מיפוי. ראינו שבכיתות הרגילות 95 אחוז שולטים בכל האותיות ו־98 אחוז שולטים בכל הניקודים, ובכיתה הקטנה 85 אחוז שולטים ברוב האותיות ו־95 אחוז יודעים את רוב הניקודים. כלומר, הם רכשו בזמן יחסית קצר את אבני הבניין הנדרשות לקריאה. המחנכת אמרה לי: ‘זו הפעם הראשונה ב־18 שנות חינוך בכיתה א’, שאף ילד לא בכה שהוא רוצה לחזור לגן או ביקש את אבא ואמא”.
איפה המערכת מפספסת
גם בחשבון חמוטל מאמינה שאפשר ללמוד את לוח הכפל למשל, בלי לדעת שלומדים אותו. “הרי מה אומרים לילדים? בוא תלמד שבע כפול שמונה. מסבירים להם את המשמעות של כפל והם עושים שבע פעמים שמונה, מתחילים לחשב ומגיעים לפתרון מתוך הבנה. מהרגע הזה, המערכת כולה מפספסת את הדרך שבה ילד חושב. כי אם פעם אחת הגעתי להבנה של איך שבע פעמים שמונה יוצא 56 ולמה זה קורה, אז הפעם השנייה של פתירה חוזרת היא כבר מיותרת. ברגע שאתה עושה משהו שוב ושוב ודרכו אתה אמור לזכור, אתה סתם מעייף את האונה השמאלית שמיועדת מלכתחילה למחקר ואנליטיקה”.
אז איך זוכרים בדרך שלא מעייפת?
“מספרים משהו מצחיק או מפחיד. גורמים שלשבע ולשמונה תהיה משמעות עמוקה יותר, של סיפור שלא קשור בכלל לחשבון. הוא יכול להיות קשור לצלילה באילת למשל. עכשיו מן הסתם תאמרי ‘רגע, את רוצה להגיד לי שהמצאת לכל תרגיל בלוח הכפל סיפור?’ אז לא. אני יודעת איך מוח חושב ובונה לו תבניות בהתאם. במובן הזה אני יכולה להגיד שקיבלתי מתנה מאלוקים. אני יודעת איך מוחות של ילדים חושבים, ואיך וכמה הם יזכרו. זה נשמע שחצני כביכול, אבל למעשה, כל מה שעשיתי הוא לבנות רשת שתי וערב של זכרון מהיר ומיידי באונה הימנית, כך שהאונה השמאלית נשארת פנויה להבנה וחשיבה”.
אין סיבה לעייף את המוח כדי לזכור אותו. לוח הכפל
שהינו לא מסתירה את דעתה על מערכת החינוך, אך טורחת להבהיר: “אני מלאת ביקורת על מערכת החינוך, לא על המורים. מערכת החינוך נוסדה לפני מאתיים שנה במהפכה התעשייתית, ומאז לא השתנתה הרבה. המטרה היא ליצור ילדים יצרניים למערכת. אבל לא צריך אותי בשביל לומר זאת, יש המון אנשים היום שאומרים את אותו הדבר, וגם מערכת החינוך מחפשת פתרון.
יש גם הרבה בתי ספר בעלי חשיבה אחרת שמחפשים פתרונות, אבל איפה הם לעיתים נתקעים? הם הצליחו להגיע להבנה שילדוּת זה דבר טוב ושילד צריך להישאר ילד, ואומרים ‘בואו נלמד אותו דרך סיפור וחוויה’. אלא מה, אם תקחי ילד ללא קשיים, זה אכן יעבוד איתו נהדר. אבל ברגע שנתקלים בילדים עם קשיי למידה, עם דיסלקציה ודיסקלקוליה, הם מגיעים לאותה שוקת שבורה – כי הסיפור לא נכנס לילד לראש בדיוק כמו שלא נכנס לו הקמץ. בקמץ ילדים רבים התענו, ובסיפור על הגמד או מה שזה לא יהיה, 80 אחוז מהילדים למדו בצורה כיפית ו־20 אחוז עדיין נשארו תקועים ולא ידעו מה לעשות איתם.
“מה שאני אומרת הוא שגם בסיפורים הולכים לפעמים שוב למקום הלא נכון. בואו דרך האונה הימנית, תלמדו את הילד באופן שהוא לא ידע מה הוא לומד, ותבנו לו עוגנים חד־משמעיים, מעין מושבה באונה הימנית – כי שם אין קשיי למידה. רק אחרי שתבנו אותם תוכלו לשלוח משלחות מחקר לעבר האונה השמאלית, ותתחילו לבנות ולפתח גם אותן. הרי מה הבעיה אצל דיסלקטים? שמוקדי הקריאה שלהם חלשים. זה לא סתם שקשה להם. אני טוענת שיש פתרון. מוקדי הלמידה האלה הם שריר, ואחרי שבנינו נקודת חוזק במקום שבו לא היו במוח קשיים, יש עם מה לעבוד”.
“לבנות מושבה באונה הימנית, ולשלוח משלחות מחקר לשמאלית”
“לא נכנסתי לריבוע”
גם שהינו סבלה כילדה על ספסל הלימודים. היא גדלה במושב מירון בגליל העליון: “אהבתי ארבעה דברים: סוסים, כלבים, ספרים וציור. מאוד שנאתי ללמוד. לדעתי, ככל שאתה מאושר ומלא במה שיש לך, כך השבר שנוצר כשאתה צריך לשבת ליד שולחן ולהפסיק לדמיין, קשה יותר. בחשבון למשל, שברים היו סינית מבחינתי. עד שהמצאתי להם סיפור לפני כמה שנים, ובפעם הראשונה הצלחתי להבין אותם לעומק. היום כשאני מלמדת שברים, ילד יושב מולי ושומע סיפור במשך רבע שעה, ותוך שיעור וחצי הוא יודע לעשות חיבור שברים, מעבר משבר מדומה למעורב, ותוך מספר שיעורים יכול גם להגיע לכפל שברים”.
במובנים רבים שהינו סבורה שהעובדה שלא באה מתחום ההוראה ולא הייתה שבויה בקונספציות חינוכיות קודמות, סייעה לה לפתח את השיטה. “אנשים אומרים לי ‘וואו, יצאת מהריבוע’. אבל אני אף פעם לא יצאתי מהריבוע, כי אף פעם לא נכנסתי אליו”.
את רוצה לומר לי שבמשרד החינוך יושבים אנשים עשרות שנים ומפתחים שיטות למידה, ופתאום באה גרפיקאית משום מקום והיא זו שמוצאת פתרון?
“את יודעת, הגעתי פעם לבית ספר פתוח, שפועל בשיטה דומה לחינוך ביתי. תדמייני את המקום הכי קיצוני שיכול להיות מבחינת החופש החינוכי שלו – ילד יכול להסתובב שם בכיתה ד’ ולא ללמוד לקרוא. העברתי שם השתלמות, כולם יושבים עם הראסטות והכלבים על הרגליים וכל השאנטי. עומדת הדוסית עם המטפחת והחצאית, הרגשתי הכי זעיר־בורגנית שיש, וכשפתחתי את הפה התברר שעם כל הגישות המתקדמות שלהם, הם לא יודעים כלום ממה שאני מלמדת. לימדתי אותם משהו שהם אף פעם לא פגשו. היום רבות מהמדריכות שלי הן מורות לחינוך מיוחד ולהוראה מתקנת. יש שם כאלה שנמצאות כבר עשרים שנה במערכת, והן אומרות לי ‘תקשיבי, המצאת לנו את המקצוע מחדש’. כשאני קוראת את התגובות לפוסטים שלי אני מבינה שהצלחתי להחזיר לילדים, אבל גם למי שמלמד אותם, את חדוות הלמידה”.
תפיסה מקובלת נוספת ששהינו חולקת עליה היא זו שמדברת על חשיבות הניסוי והטעייה בתהליך הלימוד. “יש עניין מאוד חשוב אצלי שנקרא ‘משמעותה של טעות’. כל המערכת הרי אומרת שטעויות זה דבר טוב, שהן חלק מתהליך הלמידה. זה נכון כשמדברים על ניסיון חיים ומחקר, אבל זו מכת מחץ כשאתה לומד משהו בפעם הראשונה והוא צריך להפוך לך לידע שוטף וזמין. למה? כי אנחנו רוצים שבמוח יהיה לילדים נהר אמזונס. תעלת מידע מהירה עם שפע מים עצום שזורם לכיוון אחד. אנחנו לא רוצים שתיווצר לילד במוח דלתא, במובן של דלתת הנילוס. אם ילד למד את האות ג’ ולא השגיחו על תהליך הלמידה שלו וגרמו לכך שהוא מתבלבל בין ג’ לד’ למשל, הטעות עשויה להתקבע אצלו בכל פעם שיחזור לאות הזו. לכן אני סבורה שבמיומנויות בסיסיות כמו קריאה ומספרים, מרחב הטעייה צריך להיות אפסי. הרי מה האסון ב’דלתות’? שכדי להצליח לתקן אותן צריך יכולות מוחיות הרבה יותר גבוהות מאשר אם לכתחילה הילד לא היה טועה”.
להשתמש בכוחות שחבויים בילדים ולטוס למעלה
ללמד נשר לחרוש
אבל הבשורה האמיתית ואולי המטלטלת ביותר שמגיעה מהשיטה של שהינו, היא טענתה שרוב הילדים שמגיעים אליה מאובחנים באופן לא נכון.
כלומר, יש ילדים שמגיעים אלייך ובכלל אין להם לקויות למידה?
“הרוב! על מה אני בוכה? רוב הילדים לא דיסלקטיים. אני חוזרת שוב – רוב הילדים שלא יודעים לקרוא לא סובלים מבעית דיסלקציה. מעט מאוד ילדים שפגשתי הם דיסלקטיים אמתיים. זה נתון מזעזע בעיניי. יש לי הרצאה שנקראת ‘האם ילדות היא לקות’. התשובה האיומה היא שכן. אם חשפת את הילד לידע בצורה לא מדויקת, אם לא חרצת לו את החריצים ויצרת תעלת מידע שוטף במוח כשהוא היה בשל לכך, ועשית את זה כשהיה צעיר מדי או עייף מדי ולכן הוא שוב ושוב מילא את חוברות העבודה שלו בידע בסיסי שאינו נכון – יצרת אצלו את הדלתא, ואז אומרים לי שאלו בעיות רגשיות.
“אבל לא תמיד אלו בעיות רגשיות. אצל כל הילדים יש בנפש מקום עם ידיעה פנימית עמוקה של מה היכולות האמיתיות שלהם. אם היכולות האמיתיות של הילד הן נמוכות, אז הפער לא גדול בין החוץ והפנים. אבל אם היכולות שלו כן גבוהות והוא טעה כי לא לימדו אותו נכון, ועכשיו אין לו במה להיתפס והוא רואה איך כל הכיתה קוראת ורק הוא לא מצליח, בסדק הזה בין מה שאדם יודע על עצמו ובין מה שהוא חווה בראי של הסביבה – שם מתחילים לצמוח העשבים השוטים של הנפש. שם מתחילות להיווצר הבעיות של דימוי עצמי.
“ואז, מה אומרים במערכת? אם הילד שונא לוח הכפל, בואו לא נלמד אותו לוח הכפל, כי מה, נעמיד אותו בפני הקושי שלו? בואו ניתן לו דמיון מודרך. והדברים האלה מצוינים ונהדרים, אני לרגע לא שוללת אותם, אבל יש לי פתרון אחר: הפתרון הוא פשוט להצליח. יש ללמד נשר לחרוש ואז לדון מה לא בסדר, ויש ללמד נשר להשתמש בכנפיים ואז כל החרישה הופכת להיות מיותרת כי הוא עף. המערכת היום מלמדת ילדים איך לחרוש. יש ילדים שיצליחו לעשות את זה מצוין, אבל יש ילדים שלא יצליחו לעבור את המשוכה הזאת”.
מהי העמדה שלך לגבי נטילת ריטלין?
“התשובה שלי על ריטלין חד־משמעית: יש הרבה מאוד ילדים שהסיבה שנוצרו להם דלתות במוח היא משום שלא היו מרוכזים ולא הצליחו לחרוץ את הפעמים הראשונות בכל נושאי היסוד, שהם המקפצה לידע הבא. ריטלין עוזר לילדים לנהל את החשיבה ולהימנע מאימפולסיביות. הוא מאפשר להם לרכוש את הידע הבסיסי הזה. לילדים שצריכים ריטלין ולא מקבלים, יש מקדם פי כמה יותר גבוה להגיע לטעויות ולדלתות. הרבה ילדים שהגיעו אליי הם כאלו שלא קיבלו טיפול והתקשו לצאת מהפלונטר. אין לי בעיה עם טיפולים שונים ותרופות טבעיות, אבל יש ילדים שללא הריטלין יחוו קושי, כמו שבר ברגל ומספר במשקפיים, ולא יעזור שנבקש מהילד ‘להתאמץ’. אז אני מאוד בעד שילד שהנוירולוג קבע שצריך ריטלין, ייקח אותו. כמובן שסוג הכדור והמינון צריך להיות מותאם לילד, ולעתים לוקח זמן למצוא את ההתאמה, אך זהו תהליך משתלם”.
עד כה, כאמור, למעלה מ־200 מדריכות הוכשרו ומוכשרות בימים אלו ללמד בשיטה של חמוטל, רובן הגדול מורות.
ניסית להציע למשרד החינוך לאמץ את השיטה, או לכל הפחות לנסות אותה בכמה ממוסדות הלימוד?
“אני לא אמורה לפנות למשרד החינוך, הוא אמור לפנות אלי. אם אני אגיע, פישרית קטנה שלא למדה הוראה יום בחייה, ואומר שיש לי שיטה מצליחה, הרי יש עוד אלף כמוני. הדבר היחיד שיגרום למשרד החינוך לשים לב לשיטה הזאת הוא אם השטח יבער ברמה כזאת שאנשים יגידו ‘תקשיבו, יש פה משהו לא הגיוני. זה מצליח לילדים שלנו, מצליח לשכנים שלנו, אז בואו תבדקו’. אותי לבד יזרקו מכל המדרגות. אני רק מקווה שהדברים יצליחו ברמה כזאת שהם כבר יפנו אלי. אני באמת מאמינה שאם ילדי ישראל ילמדו בשיטה שלי קריאה, אנגלית וחשבון – נפסיק להסתכל בקנאה לעבר מדינות כמו פינלנד. הם יצליחו הרבה מעבר למה שאפשר לדמיין, כי פשוט נשתמש בכוחות שחבויים בהם בפנים ונעיף אותם למעלה”. ♦
